בנוסף למאות שעות טיווי וכל הטרופים, עתה נוספו עשרות אפליקציות לסמארטפונים לעשות את הציפייה 'קלה ומובנת יותר'.

הטירוף כאן הוא על כל צעד ושעל. הנה ספור מהתנור על משחק גמר אחד בו התמזל מזלי לראות בראשית דרכי בארה"ב:

************************************

השעון מראה 00:00

לויולה – סינסינטי

גמר אליפות המכללות

לואיוויל, קנטקי, 1963

הכרטיס (גוש P, שורה 15, כיסא 27) שמור אצלי למזכרת עד היום. כרטיס ממשחק גמר אליפות המכללות הראשון שראיתי. גם היום, אחרי שחזיתי בגמר NCAA בכדורסל שש פעמים נוספות ו-28 פעמים בטלוויזיה, אני קובע ללא היסוס שהיה זה הגמר הגדול מכולם. רק שנים אחר כך התברר שהוא היה גם אחד החשובים, גמר שהכתיב היסטוריה. היה זה משחק הגמר שגרם למהפכה בכל הדרום הגזעני, שני בעוצמתו רק ל"צעדת החופש" של מרטין לותר קינג שנים אחדות מאוחר יותר.

זה היה הרבה יותר ממשחק כדורסל. זו הייתה הפעם הראשונה שבה משחק כדורסל במכללות או במקצוענים נשלט על-ידי שחורים: בחמישיות הפותחות עלו ארבעה בלויולה יוניברסיטי ושלושה בסינסינטי, מהפכה אמיתית באותם הימים. זו הייתה הפעם הראשונה שהטלוויזיה גילתה בגדול את כדורסל המכללות והתקיפה מכל עבר עם 12 מצלמות בפריים טיים. זה היה המשחק האחרון עד שנת 1989 שהסתיים בהארכה, והיה זה גם המשחק האחרון לפני תחילת השושלת של U.C.L.A, ששלטה במכללות ב-12 השנים הבאות (10 אליפויות, שבע מהן רצופות), תחילה עם לו אלסינדור ואחר כך עם ביל וולטון.

אמנם גם לפני גמר 1963 הופיעו במכללות שחקנים שחורים מצוינים: ביל ראסל וקייסי ג'ונס באוניברסיטת סן פרנסיסקו, וילט צ'מברליין באוניברסיטת קנזס ואוסקר רוברטסון בסינסינטי. אלא שעד 1963 לא אפשרו לשחורים להופיע יחד ככוח וכגורם קבוצתי. "היה חוק בלתי כתוב – מין 'הסכם ג'נטלמני' בין המאמנים", סיפר לי מאמן הכדורסל של סיינט ג'ונס יוניברסיטי בניו-יורק, לוּ קרנסקה. "מקסימום שני שחורים בחמישייה במשחקי חוץ – כשהקהל הביתי אינו רואה – ושחור אחד בבית". אלא שמאמן לויולה הקתולית, ג'ורג' איירלנד, לא התחשב ב"הסכם הג'נטלמני". הוא העלה בחמישייה ארבעה שחורים. לא מכיוון שהיה שוחר שוויון שחורים – איש לעולם לא יידע את דעתו בנידון – אלא מכיוון שהיה מאמן שרצה דבר אחד בחיים: לנצח במשחקי כדורסל.

זו הסיבה שבגללה כולם שנאו אותם. אפילו הכמרים בבית, ששלטו באוניברסיטה כמו שטדי קולק שלט פעם בירושלים. "גילו לנו", מספר ג'רי ליין, עוזר המאמן של איירלנד, "שפעם ראה האב האנטר (נשיא האוניברסיטה) מדונה שחורה בחלומו. 'ראו את מי מביא לנו איירלנד עכשיו', אמר בסלידה".

כששיחקו בניו אורלינס לא הורשו שחקני לויולה להיכנס למסעדות והיו חייבים לעשות את צרכיהם בצדי הכביש. במשחקה של לויולה באליפות אזור המיד-איסט נגד מיסיסיפי סטייט יוניברסיטי (51-61 ללויולה בסיום) נכחו שוטרים וחיילי המשמר האזרחי במספרים כאלה, שנדמה כאילו עליהם להשתלט על מהומות השחורים בשכונת וואטס שבלוס אנג'לס ב-1969.

סיפור המשחק בין לויולה למיסיסיפי סטייט הפך אותו להרבה יותר מ"עוד משחק": כשנודע למושל מיסיסיפי שהקבוצה תשחק באחד השלבים נגד קבוצה שבה מככבים שחקנים שחורים, הוא אסר על הקבוצה להופיע בטורניר ה-NCAA. מאמן הקבוצה "בייב" מקארת'י ושחקניו החליטו בכל זאת להופיע לטורניר, עם או בלי רשותו של המושל. בעקבות הלשנה ממאמן הכושר של הקבוצה, נודע למשרד התובע הכללי על כוונת הקבוצה להופיע למשחק, וזה הוציא "צו עיכוב" לקבוצה. המשמעות: טיסתם למשחק תיחשב לעבירה פלילית. אבל הצו חייב להינתן למאמן הקבוצה אישית כדי שיהיה בתוקף. שיחת טלפון נוספת, הפעם למאמן מקארת'י מאחת המזכירות במשרד התובע הכללי, מנעה את קיום הצו. היא הסגירה למאמן את שעומד לקרות בשדה התעופה למחרת בבוקר. המאמן ושחקניו מיהרו להיכנס באמצע הלילה לשני מיניבוסים – טיסת בוקר לא באה בחשבון – ולצאת מגבולות מיסיסיפי לפני שיגישו למאמנם את צו העיכוב.

עוד לפני זריקת הביניים נפגשו קפטן לויולה ג'רי הרקנס וקפטן מיסיסיפי סטייט דאג גולד היהודי, ולחצו ידיים. האומה כולה צפתה במחזה הזה בטלוויזיה, בכלל זה תושבי מדינת מיסיסיפי. המושל התפוצץ מכעס וציווה על השחקנים לחזור מיד הביתה. הם לא נענו. "לא שמענו שום דבר כזה", אמרו השחקנים אחרי שהפסידו ללויולה ונשארו יום נוסף בשביל לגבור על בולינג גרין יוניברסיטי 60-65 ולסיים במקום השלישי בטורניר המיד-איסט. כשחזרו הביתה כבר לא ניתן היה לעשות נגדם מאומה, זה היה מאוחר מדי: שחקני מיסיסיפי סטייט ומאמנה פתחו את השער לשיתוף שחורים בכדורסל המכללות בדרום הגזעני.

לעומת לויולה, לאוניברסיטת סינסינטי היה קל יותר לעלות עם שלושה שחורים. אחד משחקני הכדורסל הגדולים בכל הזמנים, אוסקר רוברטסון, סיים זה לא כבר את לימודיו במכללה, והמראה של שחור מככב במשחק ה"הופס" לא היה זר לקהל אוהדיה. אתו שיחקה אוניברסיטת סינסינטי את המשחק המהיר במכללות, עם ממוצע של יותר מ-90 נקודות למשחק – ממוצע גבוה ביותר לימים ההם, לפני כניסת השעון המגביל את זמן ההתקפה. אבל אפילו עם רוברטסון הם לא ניצחו את אוהיו סטייט יוניברסיטי בגמר אליפות המכללות.

המאמן החדש של סינסינטי, אד ג'אקר, הביא שינוי דרסטי במשחקה, ועם שחקנים אלמונים כטום תאקר, פול יו, קרל באודין וטוני ייטס, הוא גבר בגמר אליפות המכללות של 1961 על אוהיו סטייט עם ג'ון הבליצ'ק, ג'רי לוקאס, מל נואל, לארי סיגפריד (כולם כוכבי NBA עתידיים) ובובי נייט (שהיה שחקן ספסל). תוצאת המשחק, 65-70 (אחרי הארכה), הייתה ניצחון על הקבוצה שרבים מחשיבים כטובה אי פעם באחת מהפתעות כדורסל המכללות הגדולות ביותר. שנה מאוחר יותר, ב-1962, שוב גברה סינסינטי על אוהיו סטייט בגמר אליפות המכללות 59-71, כשהבליצ'ק, לוקאס ונואל שוב חסרי אונים.

מאמן לויולה, איירלנד, היה טיפוס קשה ו"אגו-מניאק". כדי לגייס שחקנים ולשכנע אותם לבוא לשחק במכללה שלו הוא היה מוכן לעשות הכל. "הוא הראה לנו תמונות של אגם לורנץ הנפלא בשווייץ ואמר לנו שזה אגם מישיגן שבו שוכנת שיקגו, ועל גדותיו כמובן אוניברסיטת לויולה", סיפר רון מילר, השחור מהברונקס (קלע בגמר נגד סינסינטי שש נקודות ביום גרוע של 3 מ-14). "אף אחד לא אהב אותו. הוא היה אדם קשוח. המילים הראשונות שאמר לנו היו שהוא לא נמצא כאן כדי לאהוב אותנו ושהוא לא מצפה שנאהב אותו. כל מה שהוא רוצה, אמר, זה שננצח במשחקי כדורסל בשבילו. לא בשביל האוניברסיטה ולא בשביל עצמנו, השחקנים. בשבילו!"

הרקנס (14 נקודות בגמר), אף הוא שחור מהברונקס: "בכל משחק הוא רצה שנשחק במוטיבציה כאילו אנחנו חיילי מארינס. הייתה לו רגישות של פיל. אבל הוא היה גאון כדורסל. כשאמרנו שאנחנו קטנים בגוף לעומת סינסינטי, הוא ענה שאם גודל היה שולט בעולם, הפרה תמיד הייתה צריכה לנצח את הארנבת". כשהפורורד ויק ראוס (גיבור משחק הגמר עם 15 חיצים ו-12 קרשים) נפל על הפרקט וסבל זעזוע מוח, הגיב המאמן לאחר ששמע את החדשות מבית החולים: "טוב שזאת לא הייתה הברך". לשחקניו אמר שהוא אוהב ומעריך רק ארבעה אנשים בעולם: אשתו, שתי בנותיו ובנו. אחרי משחקים קשים, כשהקבוצה ועוזרי המאמן ביקשו להירגע על בירה או שתיים, הוא היה נעלם. תמיד מתבודד, תמיד כועס, תמיד לבד.

"למסכן אין לאן ללכת", אמר עוזרו דייל ריורדן, "בגן העדן לא רוצים אותו ובגיהנום חוששים שייקח מנהיגות". אבל HOOPS הוא ידע, ועוד איך ידע. גאון בהגנה אזורית לוחצת וענק בהוראת "פאסט ברייק". היה לו גם חוש הומור מוזר. משהו מהסוג שאחדים צוחקים ממנו, אבל הרוב לא מבין או נעלב. במשחק נגד מיסיסיפי סטייט הוא הבטיח למאמן מיסיסיפי בייב מקארת'י שהשחורים מלויולה "לא ינשמו על הלבנים שלך". הייתה זו מכה מלוכלכת מתחת לחגורה: מקארת'י היה מוכן לשים את כל הקריירה שלו על כף המאזניים בכך שברח עם שחקניו בניגוד להוראות המושל ובא לטורניר ולא הגיעה לו הערה מנוולת כזאת. אבל אצל איירלנד לא שיחקו רגשות. כל מה שהוא רצה היה להעליב את מקארת'י ושחקניו בתקווה שההעלבה תביא לו עוד ארבע נקודות לניצחון. אחרי שמיסיסיפי סטייט בנתה יתרון של 4-10 בשלוש הדקות הראשונות, לקח איירלנד פסק זמן וכל מה שאמר לשחקניו היה "לכו תנשמו עליהם".

אד ג'אקר, מאמן אוניברסיטת סינסינטי, היה שונה מאיירלנד כמו שחיפה שונה מתל-אביב: איש עבודה, אנושי, מלומד, רגיש, פילוסוף ובעל חוש הומור שאמרותיו היו לחלק מהלקסיקון האמריקאי. אלא שבניגוד לאיירלנד, חוש ההומור שלו היה מהסוג הבריא ולא המזיק. לפני המשחק המכריע נגד לויולה אמר לשחקניו: "זכרו שהגנה טובה תמיד גוברת על התקפה טובה, וגם ההיפך הוא נכון". הצהרה יותר מתאימה ליוגי ברה מהיאנקיס, אבל המקור שייך לג'אקר. לעיתונאים הקשים של סינסינטי אמר פעם שהוא אינו פוחד ממשחקי חוץ, "כי אני משחק טוב בחוץ כמו בבית. הצרה היחידה שלי היא, שהקבוצה לא משחקת כמוני".

שחקניו אהבו אותו וכיבדו אותו מאוד, אבל למי שלקח את ג'אקר בקלות, ציפתה הפתעה רבתי: הוא קיבל את סינסינטי מהמאמן הקודם, ג'ורג' סמית, בלי אוסקר "O BIG" רוברטסון, אולי השחקן הגדול אי פעם שסיים את הלימודים. סמית – עם רוברטסון – לא לקח אליפות. ג'אקר, בלי "O BIG", לקח שתי אליפויות רצופות. "O BIG" גם הביא כ-8,000 צופים בממוצע שבאו לחזות במשחק מהיר, וירטואוזי ומלא התלהבות. ג'אקר הכניס שיטה, ביקורת ומשמעת קבוצתית. לא היה אכפת לו שבתחילה רצו אוהדי סינסינטי לקוברו.

חזרה לגמר של 1963. שוב שתי אוניברסיטאות קתוליות קטנות יחסית הגיעו לגמר, והן הראו לכל האוניברסיטאות הציבוריות העצומות בגודלן שבכדורסל, כל מה שאתה צריך הוא חמישה שחקנים טובים, ולא חשוב אם הם באים מקרב 50 אלף הסטודנטים של אוהיו סטייט או ה-1,700 של לויולה. ההצלחה של המכללות הקתוליות בכדורסל מדהימה: ג'ורג'טאון, וילאנובה, מרקט, לויולה, סינסינטי, סיינט ג'ונס, סיטון הול, פרובידנס, נוטרדאם, סיינט ג'וזף, בוסטון קולג' ועוד – כולן מכללות קטנות עד בינוניות, קתוליות מאוד ומצליחות מאוד בכדורסל.

לארי שינגלטון, ה"פוינט-גארד" (רכז) הנמוך (הלבן) של סינסינטי, סיפר שנים אחרי המשחק שהשניות האחרונות בגמר מול לויולה נראו אז כנצח. הכל נע בהילוך אטי. העולם כאילו נעצר לרגע וחיכה לראות מה יקרה. על שינגלטון שמר הפוינט-גארד הלבן (הלבן היחיד בקבוצה) של לויולה, ג'ון איגן. שניהם 1.78 מטר, מהירים כשדים, שעלו בחמישיות הפותחות, כי אז עדיין האמינו שלשחקנים שחורים אין די אינטליגנציה להוביל כדור ולנהל קבוצה מעמדת הרכז.

ג'אקר, מאמן סינסינטי, לא האמין שלאיש בלויולה, שחור או לבן, יש אינטיליגנציה. "ננצח אותם עם שכל", הוא אמר לשחקניו דקותיים לפני הפתיחה. "הם חמישייה, שאם הייתה להם אינטליגנציה נמוכה יותר בחמש נקודות מה-IQ שלהם, הם היו תרנגולים". לא הייתה זו גזענות, אלא סתם ניסיון לשחרר את קבוצתו מהמתח. השחקנים פרצו בצחוק, המתח נשבר. מנגד, אמר איירלנד לשחקניו מלויולה: "הם כבר ניצחו פעמיים והם שבעים. אנחנו מעולם לא היינו כאן בגמר. אנחנו מייצגים את כל השחקנים השחורים בעולם. אנחנו היום הדוד שחייב להתמודד נגד גוליית. המשחק הזה חשוב הרבה יותר מחיים ומוות".

איירלנד, שאיש בקבוצה לא אהב, הצליח בכל זאת לשמש קיר מגן לשחקניו מפני כל הקריאות הגזעניות, הקללות הנוראיות, ההתקפות של כנופיות לבנות גזעניות (כמו שקרה במשחק נגד מרשל יוניברסיטי), האיסור להיכנס למסעדות בדרום וההערות כמו "לחבורת שחורים מטומטמים אין סיכוי לנצח" שהופנו נגד קבוצתו – כל אלה שימשו אותו כמכשיר לבניית מוטיבציה: "בואו נראה להם מי אנחנו; בואו נוכיח מי החכם ומי הטיפש", היה אומר באסיפות קבוצה. לויולה שלו שיחקה משחק מהיר, משחק של השכונה. הוא כינה ברבים את צורת משחקו כ-‘ORGANIZED CONFUSION’ (בלבול מאורגן). שחקניו הובילו את המכללות במספר נקודות למשחק בגלל משחקם הפרוע והזריקות לסל מכל מרחק, אך בתוך הבלאגן הזה הייתה גם שיטה, סדר ותכנון. עצם הגעתה לגמר המכללות היה הישג עצום ולא צפוי לחלוטין. לויולה קיוותה רק לא לבייש את המכללה הפצפונת לפני האומה כולה בגמר נגד סינסינטי הגדולה. עם כל המוטיבציה של איירלנד, השחקנים לא ממש האמינו שיש להם צ'אנס כלשהו. "כל מה שרצינו היה למנוע הפסד מביש. כל מה שחיפשנו היה רספקט", אמר הרקנס שנים אחר כך. כשסינסינטי הוליכה 50-35 תריסר דקות לסיום, נראה שכל תקוותיה של לויולה הקטנה "לא לבייש" עומדות לטבוע בנהר אוהיו הקרוב.

19,153, שיא צופים של אז, היה כמעט כולו של סינסינטי. כדי להגיע ללואיוויל השכנה, קהל סינסינטי היה צריך בסך הכל לחצות את נהר אוהיו על כביש RIVER ROAD ולנסוע מרחק קצר יחסית במורד הנהר, בדיוק כמו שעשיתי אני – אבל לא מסינסינטי הקרובה, אלא מווסטר קולג', 150 מייל משם. מלבד 12 שחקני לויולה, מאמניה, כמה אוהדים וחיפאי אחד, לא הייתה נפש חיה באולם שהאמינה כי ללויולה יש סיכוי.

15 נקודות הפרש לסינסינטי כשנותרו 12 דקות לסיום. הנה חלומותיו הזוועתיים ביותר של הרקנס עומדים להפוך לעובדה, אך איירלנד, להפתעת כולם, היה רגוע ובטוח: "רק תישארו רגועים. הם עומדים לשגות". וסינסינטי החלה לעשות שגיאה אחר שגיאה. ג'אקר החליט להשהות את הכדור נגד הפנתרים של לויולה; להרדים את המשחק עד שהזמן ייגמר. וזו הייתה השגיאה שאיירלנד חיכה לה.

עד לבואו של ג'אקר נחשבה סינסינטי לקבוצת הכדורסל המהירה במכללות. עם אוסקר רוברטסון היא רק רצה וקלעה, רצה וקלעה. כשרוברטסון סיים את לימודיו הפך ג'אקר את סינסינטי "ברקאטס" (כינויה של הקבוצה – חיית טרף מהירה החיה בטיבט) לקבוצה אטית, מבוקרת ומתודית. הקהל של סינסינטי שנא זאת, עד שג'אקר הביא שתי אליפויות NCAA, ועם שתי אליפויות קשה להתווכח. סינסינטי כולה נעשתה מכורה למשחק השבלוני. גם הפעם, כשג'אקר התחיל עם המשחק האטי, החל הקהל לצרוח, "הרדימו אותם, הרדימו אותם!" איירלנד אמר שנים אחרי המשחק שכאשר החליטה סינסינטי להרדים את המשחק, "ידעתי שמרים הקדושה שמעה את תפילותי. כשאתה מוביל ב-10 אתה חייב לשחק כדי להוביל ב-20, לא להרוג את הזמן עד הסוף ולקוות שעשר נקודות הפרש יספיקו".

כל משחקה של סינסינטי השתנה לחלוטין. פתאום היא נאלצה להיזהר בהגנה. היא גם החלה לאבד כדורים במסירות טיפשיות. בדקות האלה היא כאילו הרגישה שפנתרים עומדים לטרוף אותה, אבל במקום להילחם בהם היא העדיפה לברוח. ותוך כדי בריחה מעדה שוב ושוב.

פתאום הצטמק ההפרש ל-50-39 ואז ל-50-43. 2:35 דקות לסיום הייתה התוצאה 50-45 לסינסינטי. על המגרש שיחקו בשביל לויולה ויק ראוס, לס הנטר, ג'ון איגן, רון מילר וג'רי הרקנס, וסינסינטי עם רון בונהאם, טום תאקר, ג'ורג' וילסון, לרי שינגלטון וטוני ייטס. כשהתוצאה הייתה 53-50 לסינסינטי צמצם האנטר ל-53-52, אבל הכדור היה אצל שינגלטון מסינסינטי, 12 שניות לסיום. מישהו מלויולה היה חייב לעשות עבירה על קלע העונשין מספר 1 במכללות (93 אחוזים) כדי להותיר לה סיכוי כלשהו.

הרקנס ביצע את העבירה. שינגלטון הלך ל"אחת ועוד אחת" (זריקת עונשין אחת שאם יקלע, יקבל עוד אחת כבונוס, על פי החוק שהיה נהוג אז). "הרגשתי בטוח", אמר 25 שנה אחר כך, "כאילו שיחקתי 'חיובים' במגרש המשחקים. הרגשתי שאני מסיים את המשחק עם שני הפאולים בפנים".

לויולה לקחה פסק זמן כדי ששינגלטון ישקיע יותר מחשבה בזריקות העונשין. הזריקה הראשונה השמיעה רק "סוויש". הוא הסתכל על הקהל וחייך. התוצאה עמדה על 54-52 והייתה לו עוד זריקה אחת. סוף הסיפור? הכדור פגע בחישוק, קיפץ, קיפץ ולא נכנס. האנטר קטף את הריבאונד ומסר במהירות להרקנס. כולם ידעו שהרקנס יזרוק את הזריקה האחרונה. ארבעה "טיקים" נשארו, וזה בדיוק מה שעשה הרקנס: כששני שחקני סינסינטי ניתרו אתו הוא שלח את הכדור ללא תפילה מרחוק  והכדור צלל פנימה. בתוך כל ההמולה לא לקחה סינסינטי פסק זמן כדי לארגן זריקה אחרונה. 54-54. הארכה.

בהארכה נענה כל סל בסל בצד השני. ואז, כשהתוצאה 58-58, היה הכדור של לויולה. כמו שקרה קודם לכן, הכל ידעו שהכדור יילך להרקנס. וזה בדיוק מה שקרה. הוא כדרר, כדרר, אבל לא היה יכול להשתחרר מבונהאם, שסגר אותו הרמטית. הוא בכל זאת עלה לקליעת ניתור, בונהאם נגע בכדור, אבל הרקנס עצמו השתלט על הריבאונד. בחצי עין ראה את האנטר הפנוי והכדור נשלח אליו. האנטר עלה לג'אמפ. השעון הראה 00:04 כשהאנטר התרומם ושחרר את הכדור אל הסל.

המשחק כאילו קפא. נשימתי קפאה אף היא. ייכנס או לא ייכנס? האם יקרה הפלא? האם מרים הקדושה נענתה לתפילת שחקני לויולה, שביקשו את עזרתה בפסק זמן הקודם והמאמן איירלנד רק אמר לשחקניו בקול יבש: "אתם יכולים להתפלל, אבל היא תאזין רק אם תילחמו על כל כדור בהגנה ותנצלו רק זריקה בטוחה".

00:04 שניות לסיום.

הכדור שזרק האנטר פגע בחישוק וקפץ ימינה והחוצה היישר אל ידיו של ראוס, שעלה לניתור גבוה. טאקר מסינסינטי התרומם לחסום. ראוס שחרר כדור גבוה, קשתי. השעון הראה 00:00. הכדור בפנים! 58-60 ללויולה! טירוף חושים על הפרקט. אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה והיחידה בחיי שבה הייתי כה מבולבל בסיום משחק ספורט ששנייתו האחרונה הקריטית נעלמה מזיכרוני.

לויולה עשתה את זה! לא ייאמן, לא ייאמן!

********************

ג'אקר המשיך שנתיים נוספות באוניברסיטת סינסינטי לפני שמונה למאמן סינסינטי רויאלס ב-NBA, וכך זכה אחרי הכל לאמן את רוברטסון. כעבור שנתיים יצא לפנסיה ועבר לפלורידה, שם הוא משחק גולף עם שחקני העבר שלו עד עצם היום הזה. איירלנד המשיך לאמן את לויולה עד 1976 וסיים קריירה עם רקורד מצוין של 261-331, כשלויולה משחקת בליגה הראשונה נגד הגדולות והטובות במכללות. הוא מת ב-2001. למרות שכל שחקניו "שנאו" אותו, תשעה משחקני קבוצת 1963 באו ללווייתו.

שינגלטון היה לבעל חברת תובלה גדולה. ייטס קיבל את משרת מאמן סינסינטי. טאקר הוא בעל בית דפוס. וילסון ובונהאם היו למורים לחינוך גופני ומאמנים בתיכון. טאקר, אגב, שיחק כמה עונות עם אינדיאנה פייסרס, אלופת ה-ABA ב-1970, ועם סלטיקס בשנת האליפות שלהם – 1968. הרקנס שיחק בניקס ובפייסרס וכיום הוא שדר ספורט. האנטר הוא בעל רשת מסעדות, אחרי שבע שנים ב-ABA וב-NBA. איגן הוא עורך דין מצליח בשיקגו. כל עשרת השחקנים בחמישיות סיימו את ה-B.A, ומתוכם ארבעה (שינגלטון, איגן, טאקר וראוס) המשיכו לתואר ה-M.A. ראוס המשיך עד לדוקטורט, וכיום הוא פרופסור באוניברסיטת מרילנד. כל השחקנים בשתי הקבוצות במשחק האליפות שומרים על קשר עד עצם היום הזה.

שלוש שנים לאחר אותו משחק התקיים משחק גמר המכללות ב-1966 בין טקסס ווסטרן יוניברסיטי (ששינתה את שמה לטקסס-אל-פאסו) לאוניברסיטת קנטקי. הגמר הזה נחשב למשחק ששבר סופית את האפליה נגד הכדורסלנים השחורים. קנטקי עלתה עם חמישה לבנים – פאט ריילי היה אחד מהם – ומאמנה היה הרודן והגזען הידוע אדולף ראפ, שלמרות אישיותו הדוחה נחשב לאחד מגדולי המאמנים בכל הזמנים. טקסס ווסטרן, מנגד, העלתה חמישייה שכולה שחורה ואלמונית, שניצחה וזכתה באליפות. גם אם אליפות 1966 נחשבת למשחק ההיסטורי שבו נשברה האפליה של שחקנים שחורים, יש רבים המצביעים על משחק 1963 כמשחק האמיתי שעשה זאת, המשחק שהכין את הקרקע לגמר של 1966.